פסק-דין בתיק ת"א 10928-09

התובעת היא חברת ביטוח אשר ביטחה דירה, שנגרמו בה נזקי מים המכוסים בפוליסת הביטוח של התובעת. לאחר שהתובעת שיפתה את המבוטחת בגין הנזקים שנגרמו לדירה, הגישה את תביעת השיבוב הנדונה נגד הנתבע, שלטענתה אחראי לנזקים. בכתב ההגנה טען הנתבע כי כבר נתבע בעבר בגין הנזקים הנטעים על-ידי המבוטחת ואף פיצה אותה בגין נזקיה במסגרת הסדר פשרה שעליו הסכימו הצדדים ואושר בפסק-דין. לפיכך לטענת הנתבע, קם מעשה בית-דין החוסם מפני הגשת התביעה הנדונה, ומשהוגשה, הרי שדינה להידחות על הסף.

כתב התביעה המקורי הוגש עוד בשנת 2009 אולם שמו של הנתבע כפי שהופיע בו היה שגוי. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 22.1.2012 וכתב ההגנה הוגש ביום 15.4.2012 ובאותו מועד הוגשה גם ההודעה לצד השלישי (כתב ההגנה בהודעה לצד השלישי הוגש ביום 8.5.2012). במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית-דין. בהתאם להחלטה מיום 15.4.2012 הוגשה תגובת התובעת ביום 13.5.2012 ותשובתו של הנתבע הוגשה ביום 22.5.2012.

לאחר קריאת כתבי הטענות, הבקשה, התגובה והתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להידחות מחמת מעשה בית-דין. כל זאת מן הטעמים שעליהם אעמוד עתה.

עיקרי העובדות הרלוונטיות

2.         התובעת היא חברת ביטוח, אשר כאמור, ביטחה מבנה של דירה שהיה בבעלותו של חביב סעדיאן (להלן - סעדיאן) בפוליסת ביטוח המכסה בין השאר, נזקי מים. בשנת 2005 שיפץ הנתבע את חדר האמבטיה שבדירה והעבודות שביצע כללו גם את החלפת הצנרת. כתוצאה מהעבודות נגרמו רטיבויות בקירות האמבטיה וכן נזקים שונים.

בגין הנזקים האמורים הוגשה נגד הנתבע תביעה קטנה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים על סך של 17,800 ש"ח (ת"ק 3210/06. להלן - התביעה הקטנה). את התביעה הגישה הצד השלישי, בתו של סעדיאן (להלן גם - ירון). ביום 16.10.2006 הסתיימה התביעה הקטנה בהסדר פשרה שעליו הסכימו הצדדים ושאושר בפסק-דין, ועל-פיו שילם הנתבע לתובעת שם (ירון) סך של 2,888 ש"ח.

למען הסדר הטוב נעיר שלצורך העניין, גם התובעת ראתה בירון משום "המבוטחת", כפי שנאמר במפורש בכתב התביעה (שם, בפסקה 3.ה). כמו כן, נעיר שהנתבע לא צירף את עותק הסדר הפשרה שנחתם בידי בית המשפט, אולם התובעת לא חלקה על כך שהוגשה התביעה הקטנה ושזו אמנם הסתיימה בהסדר פשרה כאמור, אלא להפך. כאמור, בכתב התביעה הוזכר התשלום ששולם מכוחה של התביעה הקטנה, הגם שהוסתר שתשלום זה נבע מפסק-דין שאישר הסדר פשרה.

3.         כעבור כשש שנים, הוגשה תביעת השיבוב הנדונה, שאותה הגישה חברת הביטוח, התובעת, מכוח סעיף 62 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. על-פי הנטען בה, התובעת שיפתה את המבוטחת בגין הנזקים שכאמור נגרמו, ומכאן תביעתה על סך של 61,808 ש"ח נגד הנתבע, שלטענתה, היה מי שגרם לנזקים.

טענות הצדדים

4.         הנתבע שחלק על אחריותו לעצם קרות הנזקים טען כאמור, שבכל מקרה פסק הדין שניתן בתביעה הקטנה מקים מעשה בית-דין החוסם מפני הגשת התביעה הנדונה. משזו הוגשה, הרי שדינה להידחות על הסף. לטענתו, הסכם הפשרה נוסח באופן רחב המונע גם מחברת הביטוח הגשת תביעה נגדו, שכן נאמר בו במפורש כי הוא נועד "לסילוק מלא וסופי של תביעת התובעת לרבות תביעות מיטיבים וצדדים שלישיים".

עוד טען הנתבע, כי עילת התביעה היא זהה, שכן הן בתביעה הקטנה הן בתביעה הנדונה נתבע פיצוי בגין עבודות השיפוץ שביצע הנתבע בחדר האמבטיה שבדירה בחודש מרץ 2005. בנוסף לכך מדובר באותם צדדים, במובן זה שהתביעה הקטנה הוגשה על-ידי ירון, המבוטחת, נגד הנתבע ואילו התביעה הנדונה הוגשה על-ידי המבטחת נגד הנתבע. כמו כן, במסגרת התביעה הקטנה, נטענו כל הטענות האפשריות שרק יכולה הייתה ירון להעלות והנתבע התגונן מפני כל אותן טענות. בסופו של דבר הסכימו הצדדים על הסדר פשרה "לסילוק מלא וסופי של תביעת התובעת". לפיכך בנסיבות אלו, הרי שקם מעשה בית-דין. הנתבע גם הפנה אל פסק-דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (2006), הקובע כי גם פסק-דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות מקים מעשה בית-דין.

5.         התובעת בתגובתה טענה שככלל, תביעה תידחה על הסף רק במקרים קיצוניים. עוד טענה, שאין בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין כדי להקים מעשה בית-דין וזאת מהטעם אשר כך נוסח בתגובתה: "לא מן הנמנע כי פסק הדין שניתן כנגד הנתבע הוא חיוב הנזקים העקיפים שאירעו למבוטחת (כגון ה"ע, הוצאות נלוות) אלו אינם ברי כיסוי בפוליסה ואין מניעה כי המבוטחת תהא זכאית לקבלם מחד ומאידך אין הדבר מעיין את תביעת התובעת" (ההדגשה במקור, ולא מוכרות לי ראשי התיבות ה"ע).

בעניין זה נעיר כבר עתה, כי לא ברור על יסוד מה נטען כי "לא מן הנמנע" שפסק הדין מתייחס לנזקים העקיפים. הדבר לא הוסבר, ואין לו כל בסיס. בנוסף לכך, בתביעה הקטנה נתבעו פיצויים בגין כל נזק אפשרי ובמלוא הסכום שניתן היה לתבוע באותה עת במסגרת תביעות קטנות (17,800 ש"ח). בין השאר נתבעו נזקים אשר כל אחד פורט בהרחבה רבה בגין עבודה רשלנית, חוסר מקצועיות, הפקעת מחיר, עגמת נפש וכמובן גם עבור הנזקים שעל-פי הנטען נגרמו. גם לא ברור על סמך מה טענה חברת הביטוח כי הנזקים העקיפים אינם בני כיסוי בפוליסה.

מכל מקום, התובעת מוסיפה וטוענת כי "תשלום הנתבע לתובעת מוכיח את חבותו הנזיקית לאירוע". טענה תמוהה אף היא, שכן תשלום הנתבע דווקא מחזק את הטענה שלכאורה, קם מעשה בית-דין.

לבסוף טענה התובעת, כי את ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין יש לפרש ככל הסכם, על-פי אומד דעת הצדדים ועל-פי תכליתו. לכן לטענתה, אין לקבל שהתובעת הסכימה להסתפק בפיצוי שנקבע בתביעה הקטנה, בעוד שגובה הנזק גבוה בהרבה.

דיון והכרעה

6.         כפי שטען הנתבע, שתי התביעות מתייחסות לאותו אירוע, לאותה עילת תביעה ושתיהן בין אותם צדדים, למעט העובדה שבתביעה הקטנה התובעת הייתה כאמור, המבוטחת, ואילו בתביעה הנדונה, בתביעת השיבוב, באה המבטחת בנעליה.

הסכם הפשרה שאושר בפסק הדין שניתן בתביעה הקטנה קבע כך:

                        "התובעת והנתבע מודיעים בזה לבית המשפט כי מבלי שצד כלשהו מודה בטענות יתר הצדדים, הסכימו להסדר פשרה כלהלן: